קול צופיך - עדת הצופים

נתנאל בולג, בוגר שבט אלון וישיבת ההסדר בעתניאל, מדריך טיולים, לומד תורה ומצייר.

מהמרפסת אפשר לראות את הרחוב המתפתל בזחילה עייפה של טורי אוטובוסים. השאון העולה מרגלי האנשים הממהרים חודר אל תוך החדר דרך החלונות עוטף אותו בערפל עירוני רועש.

לפני זמן רב האדם התנתק מהטבע, כך אומרים, העיר היא בריחה. מהצד השני של החלון, בניין מתרומם בעצלתיים בשלושה מנופי ענק. הבניין הגדול והמגושם נאנח לאט עם כל קומה שנוספת אליו. רק המנופים עפים אל השמיים הכחולים בצהריים החמים האלה מגשימים את חלומו העתיק של דדאלוס, לגעת במרומים.

האמת הפשוטה היא שמעולם לא עזבנו את הטבע. הטופוגרפיה של הרי ירושלים הקדומים, הקמר הגיאולוגי שהתרומם לפני תשעים מיליון שנים, קובע את מסלולה של הרכבת החוצבת עכשיו בהר, בדרך המתפתלת אל תל אביב. בנייני האומה, תחנה ירושלמית קבועה לכל הנוסעים והשבים והיוצאים לדייטים נישאת על נקודת גובה שולטת טופוגרפית, למרות שאיש מהנכנסים אל המוניות איננו חושב שהוא צריך לשלוט במרחב באמצעות גובה. גם כביש תלת מסלולי מודרני צריך לעבור בשיא הגובה של שלוחת ההר, כדי שהמכוניות יוכלו לעוף עליו מאה קמ"ש. כמו בימים שהאדם חיפש את שיא ההר והקים עליו מגדל מבוצר, גם מתכנני המרחב העירוני של ירושלים בתחילת שנות השלושים העליזות מזדקקים לפני השטח.

לא התנתקנו, אנחנו הילד הנישא על כתפי השלוחות והגאיות של אביו. מנקודת מבטנו האדמה היא נתונה ובלתי משתנית, משאב שניתן להשתמש בו כפי ראות עינינו. אבל היא עיוורת לנוכחות שלנו. ממשיכה בזחילתה האיטית, בנשימות הכבדות שלה, שאורך כל אחת מהם היא כאורך עליית וירידת אימפריות, כמרחק מעליית הברזל על פני ארץ כנען ליבוא הגל הראשון של מכשירי האייפון לארץ הקודש.

מידי פעם אנחנו שמים לב, כשאנחה קלה מציפה ערים ומערערת את יסודות הכורים הגרעיניים ביפן, או שבר סורי שבהתמדה מרחיק את קירות הסלון של איזו משפחה בדרום זה מזה. זו רק תנועתה הקלה, זה איננו חורבן, רק שינוי, תהליך בליה והתחדשות. זו אפילו איננה גאווה לחשוב שהטכנולוגיה ניצחה את הטבע, שאיננו כבר האדם הקדמון, זו רק שכחה. הטכנולוגיה היא המשך פשוט של האבולוציה, של עליית הזוחלים מהים, של המעבר מהמערות אל התיישבות עירונית, של ביות צמחי הבר. למרות שהמדע מובל על ידי תבונת האדם, האדם הוא עדיין חלק משרשרת של מכלול רחב יותר. לכן גם התרבות המפותחת שלנו נתונה לשליטת כוחות הטבע, ומחזורי העלייה והירידה שלו, שמידי פעם מופיעה בהם מחיקה מוחלטת ויצירה מחדש. הסוד של ההשרדות שלנו טמון ביכולת שלנו להתאים את עצמנו, כמו כל יצור חי, צמח ותופעה גאולוגית, לתנאי הסביבה. ליצור סביבה אנושית שתתאים את עצמה לרבדים שתחתיה.

לא למען איזו אמא-אדמה. האדמה לא צריכה אותנו. למען יאריכו ימיך על האדמה. ולמען יהיו יפים יותר עם מוזיקה טובה ובירות טעימות. וגם עציצים במרפסת. שמשום מה מסכימים לעשות פוטוסינתזה לאוויר האוטובוסים הסלול כיין הפטישים מהחנות בצד השני של הכביש.



יצא בתאריך כו טבת התשע"ב, 21/1/12 הגיאולוגיה של רחוב אגריפס נתנאל בולג נתנאל בולג, בוגר שבט אלון וישיבת ההסדר בעתניאל, מדריך טיולים, לומד תורה ומצייר. מהמרפסת אפשר לראות את הרחוב המתפתל בזחילה עייפה של טורי אוטובוסים. השאון העולה מרגלי האנשים הממהרים חודר אל תוך החדר דרך החלונות עוטף אותו בערפל עירוני רועש. לפני זמן רב האדם התנתק מהטבע, כך אומרים, העיר היא בריחה. מהצד השני של החלון, בניין מתרומם בעצלתיים בשלושה מנופי ענק. הבניין הגדול והמגושם נאנח לאט עם כל קומה שנוספת אליו. רק המנופים עפים אל השמיים הכחולים בצהריים החמים האלה מגשימים את חלומו העתיק של דדאלוס, לגעת במרומים. האמת הפשוטה היא שמעולם לא עזבנו את הטבע. הטופוגרפיה של הרי ירושלים הקדומים, הקמר הגיאולוגי שהתרומם לפני תשעים מיליון שנים, קובע את מסלולה של הרכבת החוצבת עכשיו בהר, בדרך המתפתלת אל תל אביב. בנייני האומה, תחנה ירושלמית קבועה לכל הנוסעים והשבים והיוצאים לדייטים נישאת על נקודת גובה שולטת טופוגרפית, למרות שאיש מהנכנסים אל המוניות איננו חושב שהוא צריך לשלוט במרחב באמצעות גובה. גם כביש תלת מסלולי מודרני צריך לעבור בשיא הגובה של שלוחת ההר, כדי שהמכוניות יוכלו לעוף עליו מאה קמ"ש. כמו בימים שהאדם חיפש את שיא ההר והקים עליו מגדל מבוצר, גם מתכנני המרחב העירוני של ירושלים בתחילת שנות השלושים העליזות מזדקקים לפני השטח. לא התנתקנו, אנחנו הילד הנישא על כתפי השלוחות והגאיות של אביו. מנקודת מבטנו האדמה היא נתונה ובלתי משתנית, משאב שניתן להשתמש בו כפי ראות עינינו. אבל היא עיוורת לנוכחות שלנו. ממשיכה בזחילתה האיטית, בנשימות הכבדות שלה, שאורך כל אחת מהם היא כאורך עליית וירידת אימפריות, כמרחק מעליית הברזל על פני ארץ כנען ליבוא הגל הראשון של מכשירי האייפון לארץ הקודש. מידי פעם אנחנו שמים לב, כשאנחה קלה מציפה ערים ומערערת את יסודות הכורים הגרעיניים ביפן, או שבר סורי שבהתמדה מרחיק את קירות הסלון של איזו משפחה בדרום זה מזה. זו רק תנועתה הקלה, זה איננו חורבן, רק שינוי, תהליך בליה והתחדשות. זו אפילו איננה גאווה לחשוב שהטכנולוגיה ניצחה את הטבע, שאיננו כבר האדם הקדמון, זו רק שכחה. הטכנולוגיה היא המשך פשוט של האבולוציה, של עליית הזוחלים מהים, של המעבר מהמערות אל התיישבות עירונית, של ביות צמחי הבר. למרות שהמדע מובל על ידי תבונת האדם, האדם הוא עדיין חלק משרשרת של מכלול רחב יותר. לכן גם התרבות המפותחת שלנו נתונה לשליטת כוחות הטבע, ומחזורי העלייה והירידה שלו, שמידי פעם מופיעה בהם מחיקה מוחלטת ויצירה מחדש. הסוד של ההשרדות שלנו טמון ביכולת שלנו להתאים את עצמנו, כמו כל יצור חי, צמח ותופעה גאולוגית, לתנאי הסביבה. ליצור סביבה אנושית שתתאים את עצמה לרבדים שתחתיה. לא למען איזו אמא-אדמה. האדמה לא צריכה אותנו. למען יאריכו ימיך על האדמה. ולמען יהיו יפים יותר עם מוזיקה טובה ובירות טעימות. וגם עציצים במרפסת. שמשום מה מסכימים לעשות פוטוסינתזה לאוויר האוטובוסים הסלול כיין הפטישים מהחנות בצד השני של הכביש.